כולם היו נרגשים. שנה עברה מאז היציאה, ועכשיו הם חוגגים שנה לאירוע הזה.
שני אנשים עמדו בצד ולא היו שותפים לכל החגיגה. הם לא יכלו להשתתף.
במקום להרגיש רגשות של הקלה ושחרור מהעול, הם הרגישו רגשות עזים של רצון להיות שותפים
ובאו בבקשה אל המנהיג שגם הם רוצים להיות שם.
כל הסיפור הזה, שמתואר בפרשה שלנו קרה בשנה השניה ליציאת מצרים: עם ישראל עומד להקריב את קורבן פסח שנה ליציאה, ושני אנשים שהיו טמאים אחרי שנגעו במת, ולא יכלו להקריב את קורבן הפסח באו אל משה ואמרו: "למה נגרע?" - מה איתנו? גם אנחנו רוצים להתקרב!
ואז עונה הקב"ה תשובה מפתיעה מאד: כיוון שיש כאן רצון כל כך חזק ואמתי להיות שותפים - אני נותן לכם חג חדש: 'פסח שני'. ומי שלא הקריב קורבן בפסח ראשון - יקריב אותו בפסח שני.
פסח שני - הוא החג מהתורה של 'ההזדמנות השניה'!
התורה מחדשת לנו שתמיד יש הזדמנות שניה. לא משנה כמה טמא היית עד עכשיו (וטומאת מת היא הטומאה החמורה ביותר) - ברגע שאתה באמת רוצה, גם אתה תוכל להיות במדרגת קדושה כאילו מעולם לא היית נמןך ומרוחק.
לכולנו ישנם רגעים או תקופות בהם אנחנו מרגישים רחוקים מאד: מעצמנו, מהשאיפות שלנו, ואולי אפילו מקב"ה. 'מרחוק ה' נראה לי'. ה' נראה לי רחוק ממני...
במצבים כאלו אפשר להרגיש ייאוש ועצבות, אבל אפשר לפעול אחרת: לצעוק 'למה נגרע'? - אנחנו לא מסכימים ולא רוצים בשום אופן להיות במקום הגרוע הזה. אנחנו באמת שואפים אל הטוב ומחפשים אותו - בעצמנו ובכל המציאות.
ויותר מזה: 'למה נגרע' - אומר לנו שאסור לנו להסתכל על עצמנו בשום מצב כאנשים 'גרועים' ומרוחקים.
כי האמת היא שרק נראה לנו שה' רחוק מאתנו, אבל באמת כל עוד אנחנו עם שאיפות ורצונות של התקדמות, אנחנו טובים ומעולים בדיוק כמו שאנחנו, וה' אתנו קרוב ממש!
עצם הרצון שלנו לא להיות במקום ה'גרוע' של הגרעון והחיסרון, ועצם השאיפה והאמונה שלנו שבעז"ה יהיה לנו טוב, כי אנחנו באמת ראויים אליו - הם עצמם יוצרים עבור כל אחד מאתנו 'חג' חדש של הזדמנות שניה בכל רגע נתון.
שבת שלום ומבורך!
שמואל מינקוב
מאסטר נל"פ, מדייק אנשים לעצמם