השבוע דיברתי עם אדם שסיפר כמה חיים מלהיבים ומלאי עניין היו לו בתקופות לפני החתונה: 'היו לי המון פעילויות גדולות, הרבה רעש וצלצולים...הרגשתי תמיד בשיא החוויה'. ואז הוא התחתן ונולדו לו ילדים - ואז החיים הפכו להיות 'רגילים'...וזה היה לו קשה, כי החיים הרגילים לא היו נראים מלאי רגש כל הזמן...וכל יום היה 'סתם' עוד יום...
הזכרתי לו את הסיפור המפורסם על רבי שמעון בר יוחאי - שבשבוע הבא תחול ההילולה הגדולה שלו - כאשר הוא יוצא מהמערה. בפעם הראשונה הוא ובנו שורפים את העולם. אחרי לימוד כל כך מרומם , אי אפשר לחזור אל חיי העולם הזה, והם שורפים אותו. אבל הקב"ה לא מסכים לדרך הזו והוא אומר להם לחזור לעוד שנה למערה. בפעם השנייה יש משהו שגורם לו להפסיק לשרוף: הוא רואה יהודי שרץ בערב שבת עם שתי הדסים לכבוד שבת.
הדבר הקטן הזה שעושה אותו יהודי, מעיד על האהבה הגדולה שלו לשבת. המעשה 'הקטן' מעיד על הגודל.
ואת זה מלמד אותנו רשב"י: הדרך להתחבר לעולם הזה היא לקחת את העוצמות הגדולות ולחבר אותם אל חיי היום יום.
צריך להתרגל להחשיב כל יום כיום חשוב ומיוחד. זה הטעם הפנימי של ספירת העומר: "היום יום..." - כל יום הוא יום חשוב. השינוי מיום ליום הוא אולי מזערי, אבל בסופו של חשבון אנחנו מקבלים תקופה ארוכה עם שינויים גדולים, ועם הכנה אמתית לקבלת הגודל של התורה.
בפרשה שלנו, פרשת אמור, מוזכרים כל החגים והמועדים, ואין ספק שכל חג הוא הופעה גבוהה של קדושה מיוחדת, ועם כל זה, בסופו של דבר, דווקא חיי היום יום הם המקום האמתי בו אנו מביאים לידי ביטוי את הטוב, המיוחד והעוצמתי שבנו.
החיבור בין הגובה של ההתלהבות לבין המעשים היום יומיים - הוא השילוב הנכון והמדויק.
הבו גודל - ליום יום מתוך סבלנות ומבט פנימי! נעריך ונחשיב כל יום, כולל כל מחשבה, דיבור או מעשה שעשינו בו, ונדע שהיום הזה הוא עוד תוספת לעוצמות הפנימיות שכבר קיימות בנו!
שבת שלום ומבורך ול"ג בעומר שמח!
שמואל מינקוב
מאסטר נל"פ, מדייק אנשים לעצמם
