השבוע נפגשתי עם בחור נחמד בן 30 שאמר לי איך הוא תופס את עצמו: "כל הטוב שאני עושה - שייך לקב"ה, וכל הרע שאני עושה - שייך אלי...".
היה מאד לא פשוט לנסות להסביר לו כמה תפישת העולם הזו היא מעוותת. אמרתי לו:' או שהכל שייך לקב"ה או שהכל שייך אליך, אבל למה לייחס את כל הרע והשלילי אליך?
ומעבר לזה: האם כל הטוב שאתה עושה בחיים שלך הוא מיקרי וחיצוני לך...? האם אתה במהותך אדם שלילי, או שאתה אדם מדהים מלא טוב - שיש בו גם דברים שצריכים שיפור...?'
האמרה הכי מפורסמת, הכלל הכי גדול בתורה - מופיע בפרשה שלנו: "ואהבת לרעך כמוך" - אמר רבי עקיבא: זה כלל גדול בתורה'.
לכאורה זה לא מובן: היינו מצפים שהכלל הכי גדול יהיה משהו בסגנון 'שמע ישראל' וכד', אבל לדבר על 'אהבה' נשמע לא משהו כל כך חשוב...
ודווקא רבי עקיבא, שכל התורה שבעל פה בנויה עליו, הוא זה שאומר לכל אחד מאתנו: הבסיס לכל עבודת ה', הבסיס לכל התורה וקיום המצוות, הבסיס לזוגיות וחינוך ילדים, הבסיסי לכל הצלחה בחיים - תלוי באהבה!
השלב הראשון הוא אהבה עצמית: "כמוך". לאהוב את השני כמו שאני אוהב את עצמי! זו לא אהבה אגואיסטית, זו לא אהבה של גאווה מזויפת, אלא הבנה עמוקה שכל אחד מאתנו הוא הופעה אלוקית מיוחדת במינה שאין עוד כמוה, של שפע של טוב, ועוצמה, ואהבה ורצון. את האישיות המיוחדת הזו של עצמנו - יש מצוות עשה מהתורה לאהוב !
זו ממש עבודת ה' להתרגל לאהוב את עצמנו, כי זה הבסיס להכל!
רק אחרי שאנחנו מסוגלים לאהוב את עצמנו באמת (בלי התעלמות ממה שעוד צריך לתקן ולשפר) - אז מופיע עוד שלב במצווה הזו: 'ואהבת לרעך' - תראה את הטוב והמיוחד גם בסביבה שלך.
אבל לעולם לא נוכל לראות את הטוב בעולם, אם לא נראה קודם לכן את כל הטוב העמוק והאמתי שקיים בנו!
הבו גודל - לאהבה!
שבת שלום ומבורך!
שמואל מינקוב
מאסטר נל"פ, מדייק אנשים לעצמם