לפעמים אנחנו פוגשים אנשים שנראים בעינינו מיוחדים.
הם פועלים,עושים וחיים את החיים שלהם בצורה מליאת אנרגיה ומוטיבציה, וגם מצליחים להגיע להישגים.
זה אולי יכול לעורר קנאה, אבל בעצם כל אחד מאיתנו יכול להיות אדם כזה.
בשיטת הנל"פ אנחנו לומדים 'לדגום' אנשים מוצלחים, כלומר: ללמוד מה בדיוק הם עושים, ואח"כ לנסות לעשות כמוהם באותו נושא.
כנראה שהמכנה המשותף לכל המצליחנים (בכל התחומים) הוא זה שהם החליטו שהם בעלי הבית על החיים שלהם.
הם לא נותנים לשום אירוע שקרה להם בעבר או בהווה להשפיע עליהם. הם לא נותנים לשום חשש מהעתיד לצמצם את העשיה שלהם. הם אלו שקובעים אילו מחשבות,דיבורים ומעשים הם יחשבו ויעשו כדי לקדם אותם למטרתם.
זו יכולת מאד מיוחדת, כיוון שבדרך כלל אנחנו רגילים לתת למציאות לסובב אותנו ולהחליט עבורנו מה לחשוב ומה אנחנו מסוגלים או לא מסוגלים לעשות - אבל הם פועלים אחרת, וכנראה שזו הסיבה שהם מצליחים.
ובאמת, זאת תפישת עולם שכל אחד מאיתנו אמור לאמץ.
ואולי לזה מתכוונת התורה בתחילת הפרשה שלנו: "שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך", ומופיע בספרים שה"שערים" של האדם הם העיניים, האוזניים והפה שלו, שדרכם הוא קולט ומתקשר עם העולם סביבו. התורה מדריכה אותנו להציב שמירה סביב האיברים האלו, ולשים לב מה נכנס ומה יוצא דרכם. זו הדרכה שמלמדת אותנו לא לאפשר לכל מיני ידיעות מחלישות ("תקשורת") להחליש אותנו, לא לתת לכל מיני כעסים לשלוט בנו, ולא לתת לכל מיני אנשים שליליים רשות להיכנס ולהשפיע עלינו.
כשאדם מבין עד כמה הוא חשוב, עד כמה עליו לשמור על עצמו מהשפעות שליליות, ועד כמה הוא באמת מסוגל לעשות זאת - כי הוא, בעז"ה, בעל הבית על עצמו - החיים שלו הופכים להיות איכותיים, נעימים ואופטימיים.
כשאדם חי בלי השפעות חיצוניות, הוא יכול להתקרב אל מי שהוא באמת, ולגלות את העוצמות הרוחניות הפנימיות שלו. וממילא ככל שילך ויתקרב אל עצמו ואל הקב"ה, ילך הקב"ה ויתקרב אליו. וזהו: "אני לדודי ודודי לי" (ראשי תיבות: אלול).