לפעמים זה מאד מעניין לראות ולהבין מה עומד באמת מאחורי הקלעים של דברים גדולים.
ברגע שמבינים את שורש הדברים – ממילא מובנים לנו אח"כ כל מיני דברים שמופיעים בענפים ובפירות.
אבל מי יגלה לנו את הסיבות השורשיות? מי באמת יודע מה הבסיס שעליו הכל עומד?
בפרשה שלנו, פרשת כי תבוא, ישנו תיאור ארוך של עשרות פסוקים שכוללים קללות קשות שיבואו על עם ישראל.
המדרש אומר שכשעם ישראל שמע את 98 הקללות האלו – הם נבהלו מאד, עד שמשה רבנו הרגיע אותם.
מה באמת השורש הפנימי של כל הקללות? מדוע הן יכולות לבוא עלינו?
התורה בעצמה מגלה לנו את הסוד:" וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה... תַּחַת אֲשֶׁר לֹא-עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל."
האם כל הקללות באות רק בגלל שלא היינו שמחים...? ומה פירוש שלא היינו ב'טוב לבב'?
יש כאן לימוד גדול אלינו:
העולם סביבנו – כולל כל ערוצי התקשורת - 'מחנך' אותנו וגורם לנו הרבה פעמים להסתכל על המציאות ועל עצמנו במבט שלילי וחסר. אנחנו לומדים להסתכל על השלילי : על כל מה שלא עובד מספיק טוב, על כל החוסרים בחיים שלנו - וממילא אנחנו מקטרים, מתלוננים ועצובים.
מי שנמצא בהלך רוח כזה, הלב שלו לא נמצא במקום טוב. ההסתכלות שלו היא תמיד על הרע, ולמרות כל הטוב שקיים סביבו - הלב שלו גורם לו לא לראות אותו.
אדם שחי בצורת חיים כזו, מביא על עצמו קללות, כלומר: הוא מושך על עצמו אורח חיים של קושי, עצב, כשלון וחוסר הצלחה.
לעומת זאת, מי שחי ב'טוב לבב' - הלב שלו מלא הסתכלות טובה ואופטימית, וזה גורם לו לראות את 'רוב כל' שקיים במציאות שלו. הוא תמיד מלא סיפוק, ושמחה, והוא מודה על כל השפע שמקיף אותו. אדם כזה, בעצם ההתנהגות שלו, מושך על עצמו שפע של ברכות.
התורה מגלה לנו את שורש ההצלחה, הברכה והשמחה – לעומת שורש הכישלון, הקללה והעצבות. וזה ממש בידיים של כל אחד מאתנו בכל רגע נתון לבחור ולהחליט במה הוא מתמקד, לראות כמה טוב מקיף אותו , ולהודות על כל זה.
כל זה נכון ברמה הפרטית שלנו, ובוודאי נכון ברמת העם והמדינה: האם אנחנו מובלים ע"י התקשורת להלך רוח של ייאוש, פחד, שנאה כעס וייאוש – וזו קללה, או שאנחנו בוחרים במודע להתמקד בכל הטוב שקיים ממש כאן ועכשיו, ורואים דווקא את הרצון לחיבור, להבנות יותר עמוקות, למפגש ולהכרה הדדית – וזו ברכה. הכל בידיים ובלב שלנו!
שבת שלום ומבורך !
שמואל מינקוב
מאסטר נל"פ, מדייק אנשים לעצמם
