top of page

להיתקע לפני הפסגה (בא)


כשהולכים במישור אין מאמץ, אבל גם לא מגיעים לגובה.

כשמטפסים אל פסגת ההר, יש מאמץ גדול – אבל לפחות יודעים שזה שווה את המאמץ, כי מגיעים אל מקום שלעולם לא היינו בו קודם לכן.


אבל גם בטיפוס על ההר, ישנם שלבים, ולכל שלב יש את המאמץ המיוחד שלו: יש את שלב ההתחלה, ואח"כ שלב אמצע הדרך ואח"כ השלב של לקראת הסיום.


מהו השלב הכי אתגרי? יכול להיות שבמבט ראשון נראה לנו ששלב ההתחלה הוא הכי קשה, ואולי דווקא השלב בו כבר יצאנו והתקדמנו אבל אנחנו רק באמצע הדרך. אבל לפעמים השלב הכי קשה הוא השלב לפני הפסגה: אנחנו בטוחים שעוד רגע אנחנו מגיעים אל 'המנוחה והנחלה' ואז אנחנו מגלים שמאחורי הפסגה יש עוד פסגה אחת שצריך להגיע גם אליה. וזה שלב של משבר: האם להיכנע ולומר: 'די, כבר אין לנו כוח. בשביל מה היה שווה כל המאמץ אם יש עוד פסגה...', או שדווקא אז מתגלה דמותו של מטפס ההרים המקצועי שלא נשבר אלא אומר לעצמו: 'זו דרכו של הר – מאחורי פסגה יש עוד אחת, ולכן כיוון שזה ידוע לי מראש – אין ייאוש ואין אכזבה, ואני ממשיך עד שאגיע!'


חשבתם פעם למה עשרת המכות שהקב"ה מביא על מצרים מחולקות בעצם לשתי פרשות [וארא-בא]? למה משה רבנו חילק אותן לשבע מכות, ואח"כ עוד שלש ולא כתב את כולן כרצף אחד של ניצחון על מצרים והיציאה מעבדות?


אולי ההסבר בא ללמד אותנו רעיון מאד חשוב: לפעמים מתחיל תהליך של התקדמות בחיים שלנו. אנחנו הולכים ומתקדמים מנקודה ונקודה , וכבר תיכף מרגישים את טעמו של 'הניצחון' – ובדיוק אז, קרוב מאד אל הפסגה, העסק נתקע.

ואז זו שעת המבחן האישי שלנו: להתייאש ולוותר, או להבין שלפעמים הפסקה היא לא נסיגה לאחור וויתור על כל ההישגים, אלא אדרבא, זה דרכו של תהליך טיפוס והתקדמות שהוא אינו מתקדם בקו ישר למעלה, אלא לפעמים נעצר -בדרך לעליה אל הפסגה החדשה.


הפסגה הזו קרובה אלינו מאד, רק צריך מספיק סבלנות ואורך רוח כמו 'מטפסי הרים מקצועניים', שיודעים שזו דרכו של טיפוס, וככה באמת כובשים את ההר.


זה נכון ברמה האישית של כל אחד מאיתנו, ונכון גם במצב הכללי בו כולנו נמצאים כעת: מצד אחד חודשים של מסירות נפש, התקדמות עצומה והישגים יוצאי דופן, ומצד שני נראה כאילו בדיוק לפני הפסגה – נתקענו באיזה מצב שמעורר שאלות וספקות.


אבל באמת צריך לשנות את המבט של הייאוש והתסכול, ולהאמין שזו רק הפסקה קצרה לפני ההגעה אל פסגת ההר ואל הניצחון הגדול, בעז"ה.


גם במצרים, עד לרגע האחרון, לא ידענו מתי נשתחרר, ומי ישתחרר. יכול להיות שההבטחות השקריות של פרעה גרמו להרבה אנשים רגשות של תסכול וייאוש מכל מהלך הגאולה – אבל משה רבנו ידע מראש שככה בדיוק יהיה התהליך, ולכן הוא לא נופל ברוחו ולא מתרגש מ'המשחקים' של פרעה.

הוא יודע, שאחרי כל החודשים האלו, הגאולה ממש כאן, וכשהיא תקרה היא תהיה ברגע אחד, בצורה מפתיעה ועוצמתית.


ומי שגאל אותנו אז – גואל אותנו גם היום!


שבת שלום ומבורך!

שמואל מינקוב

מאסטר נל"פ, מדייק אנשים לעצמם



4 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

עצות ועצים (בשלח)

ישנו סיפור על אותה אישה ענייה שהיתה חייבת הרבה כסף לפריץ על הוודקה שמכרה בפונדק. הוודקה נגמרה, וכל מה שנשאר לה הם מים פשוטים... מכיוון...

משה רבנו שבתוכנו (וארא)

כמה פעמים אנחנו ממש רוצים לעשות משהו טוב וחשוב – ואז יש איזה משהו שעוצר אותנו...כאילו מישהו יושב לנו על העורף ואומר: 'אל תעשו את זה...זה...

כולם בפנים ! (ויחי)

סיפר הרב שלמה קרליבך שלפני שנים הוא הופיע בגרמניה והסתובב אח"כ ברחוב של אחת הערים. מתוך אחד הברים ניגש אליו יהודי שהיה שיכור לגמרי,...

Comments


bottom of page