איך מחזיקים מעמד במצבים לא פשוטים של ייאוש, אכזבה וחוסר תקווה? מאיפה שואבים את הכוח להמשיך קדימה?
מאיפה יכולים רווקים ורווקות שמחפשים כבר שנים להקים משפחה, ולא מצליחים-לקבל את הכוח והעידוד להמשיך הלאה עד שהם מוצאים? מאיפה יכול עם שלם שנמצא במציאות עכשווית קשה של מלחמה מתמשכת – לשאוב כוחות ולהתחזק ולהמשיך עד לניצחון הגדול בעז"ה?
בתחילת פרשת השבוע ישנן הלכות מיוחדות לכהנים: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם...".
חז"ל שמו לב שיש כאן אמירה כפולה: 'אמור...ואמרת', ולכן הם דרשו: 'אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים'.
ההסבר הפשוט הוא שיש ציווי על כהנים גדולים, לחנך ולהזהיר את הכהנים הקטנים במצוות הנוגעות אליהם. כלומר, המילה 'להזהיר' היא מלשון אזהרה וציווי.
ויחד עם זאת, יש במשפט הזה של חז"ל משמעות נוספת:
לכל אחד מאיתנו ישנם בחיים 2 מצבים: 'ימים גדולים' ו'ימים קטנים'.
ב'ימים הגדולים' שלנו, אנחנו מחוברים לעוצמות שלנו, אנחנו חיים מתוך ההצלחות. דברים טובים קורים לנו, ואנחנו מרגישים בזרימה ובשמחה.
ב'ימים הקטנים' שלנו, אנחנו מרגישים תקועים. דברים לא מסתדרים לנו כמו שרצינו, אנחנו מרגישים אבודים, עצובים וחסרי תקווה.
איך אנחנו יכולים להצליח לעבור ולצלוח את ה'ימים הקטנים' שלנו? רק מתוך חיבור מתמיד אל ה'ימים הגדולים'.
באותם ימים קטנים, אנחנו צריכים להיזכר בכל הגודל שלנו, בכל הטוב והאור שקיים בנו ובחיינו, ולשאוב משם כוח אל המציאות העכשווית הפחות מאירה. אנחנו מזכירים לעצמנו שנכון שיש כרגע קושי עכשווי, אבל אנחנו כבר יודעים שהיו לנו כמה וכמה מצבי קושי וקטנות דומים בעבר, ובעז"ה, חזרנו בכל פעם אל עצמנו המקורי והעוצמתי, והמשכנו קדימה.
ככל שנתרגל להתבונן כך על המציאות, נוכל להתייחס במבט אחר אל ה'ימים הקטנים' ולהבין שהם לא מצב קבוע אלא רק חלק מהחיים, ואחרי תקופה הם פשוט חולפים, והשמש בחיינו שוב זורחת ומחזירה אותנו אל ה'ימים הגדולים'.
וזו כוונת המאמר: "אמור ואמרת - להזהיר גדולים על הקטנים" – כי הכי קל וטבעי לשקוע בביצה של הרגע, ולשכוח מכל מה שהיה ומכל מה שיהיה – אבל התורה מחנכת אותנו לשאוב כוח מהגודל של החיים.
צריך ש'הימים הגדולים' יזהירו (מלשון זוהר ואור) את ה'ימים הקטנים' שבחיים שלנו.
ואת קו המחשבה הזה, צריך לומר לעצמנו ולכל הסביבה שוב ושוב: 'אמור-ואמרת'.
זה נכון ברמת הפרט בכל אותם מצבים עכשוויים מורכבים, וזה נכון ברמת הכלל והעם: אנחנו לא אנשי ה'עכשיו' שחיים רק את הרגע ושוכחים את הגודל.
אנחנו אנשי נצח ועם נצח, שיודעים בדיוק כמה אנחנו גדולים באמת, כמה עוצמות אין סופיות יש בנו, כמה אנחנו טובים ומיוחדים ובעלי חסד ונתינה, כמה מסירות נפש יש בתוכנו (והמלחמה הנוכחית מגלה את כל זה אין ספור פעמים) – ומתוך הגודל הזה, אנחנו מזהירים זוהר ואור לחיי היום יום, ושואבים כוח ועוצמה להתמודד ולהמשיך קדימה בעוצמות!
שבת שלום ומבורך!
שמואל מינקוב
מאסטר נל"פ, מדייק אנשים לעצמם
1.
Comments