דברי הספד לאמא (בא)

הפעם אני כותב את הדברים מתוך ימי השבעה על אמא שלי הכ"מ, אידה יהודית בת משה וברוניה, ניצולת השואה, שנפטרה במוצ"ש האחרון בגיל 97 .

2 תמונות בלבד מאלבום התמונות, מסמלות את מסלול החיים שלה, אבל הרבה יותר מזה, הן מסמלות את מסלול החיים של העם שלנו ב 100 השנים האחרונות:

בתמונה אחת שעליה כתוב 'לודז' 1928', רואים 4 אחים ואחיות קטנים וחמודים. כאלו היו מאות ואלפי בתים בפולין, שמהם לא נשאר זכר שנים ספורות לאחר מכן. זו התמונה שמסמלת את הגלות והחורבן.

ומנגד, תמונה של אותם האחים והאחיות כ 60 שנים לאחר מכן, כאן בארץ ישראל. אותם אחים שרדו בדרך נס את מאורעות השואה כאשר הם בורחים ברגע האחרון מפולין לרוסיה, מתגלגלים שם במשך שנות המלחמה, חוזרים בסופה לגרמניה, ולבסוף עולים לכאן. זו התמונה שמסמלת את התקומה והחיים.

סיפור 2 התמונות הפרטיות האלו של אמא ואחיה, הוא הסיפור של כל העם שלנו, שלמרות כל ההשמדות והרציחות, זכה בדרך נס לחזור לארצו, להקים מדינה עצמאית ולבנות כאן את הבית שלו.

אף אחד לא היה באירופה כדי להגן על אותם מיליוני ילדים ומשפחות בשנות 1939-1945.

ב"ה, בימים אלו אנחנו זוכים להגן על עצמנו בכוחות עצמנו.

אכן, הדרך עדיין לא נגמרה: ניסיונות ההשמדה של העם שלנו עדיין כאן, ואנחנו סופגים קורבנות – אבל עדיין, יש משהו שהוא גדול יותר מכל זה: אנחנו חוזרים אחרי 2000 שנה הביתה!

צריך להתרומם ולהסתכל על כל המצב הנוכחי במבט יותר רחב: לא של 100 ימים, אלא של 100 שנה! זה המבט של ניצולי השואה, שראו את החורבן וראו את התקומה גם יחד.

הסתכלות רחבה כזו תיתן לנו כוח וגבורה להרים ראש, לקבל כוחות ועוצמות, ולהתמלא באמונה וודאית שכמו שזכינו לצאת ממצרים בנסים ובנפלאות - כמופיע בפרשה שלנו – כך נזכה גם אנחנו, בעז"ה, לגאולה האמיתית והשלימה בחסד וברחמים גדולים.

אמא יקרה ואהובה, 'יידשיע מאמא', נוחי בשלום על משכבך, ותעמדי לקץ הימין, בבשורת הגאולה השלימה בקרוב ממש.

שמואל בן יהושע אריה ואידה מינקוב